אכלנים בררנים
בפעם הראשונה שאורי הזמין אותי לארוחת ערב.
כמעט ברחתי.
פעמיים.
הפעם הראשונה היתה כשעמדתי מחוץ לדלת הכניסה
ושמעתי נגינת גיטרה ומפוחית. LIVE.
נעלבתי,
חשבתי שהזמין עוד מישהו חוץ ממני.
מזל שהוא פתח את הדלת מספיק מהר
וגיליתי שהוא עצמו פורט על גיטרה
ונושף במפוחית בו זמנית.
הפעם השניה היתה
כשהוא פתח בגאווה את הסיר שהגיש לשולחן.
בסיר שחה תבשיל אפור
שריח גריסי פנינה חריף עלה ממנו.
כילדה,
הייתי אכלנית בררנית.
בעצם,
גם היום,
אני אכלנית בררנית.
בילדותי אכלתי מצלחת מחולקת
כי לא יכולתי לסבול שהמאכלים השונים נוגעים זה בזה.
גם אם אהבתי כל מה ששמו לי בצלחת,
ברגע שהשניצל נרטב מהסלט –
לא הייתי אוכלת כלום.
אני גם לא אוהבת תבשילים המבושלים ממרכיבים
שבושלו הרבה זמן יחד בסיר אחד.
יש צרופי מזון שלא אכניס לפי
(דג ותפוחי אדמה, רוטב עגבניות שיש בו בצל,
פשטידת ברוקולי או כרובית…)
ואני יכולה לחיות על דים סאם,
סושי,
סלט סום טאם
ומרקים תאילנדים.
בעצם,
אם הייתי יכולה לחיות על טייק אווי מבית תאילנדי,
הייתי מאושרת.
אני לא נוגעת ברוב הדגנים
וגריסי פנינה אני שונאת, אפילו יותר מכוסמת.
אוכל מרק רק עם הוכן מירק אחד.
לא אוהבת לאכול את המלפפון בסלט,
למרות שאני אוהבת את הטעם שהוא מוסיף לו.
והכי גרוע?
אני אוהבת רק אוכל טעים.
ואם אין כזה,
אני אומללה
ואוכלת קרקר שיפון עם חמאה
ועגבנייה.
וזייתים.
כנראה זאת הסיבה שאני מתקשה לכעוס על ילדים
שהם אכלנים בררנים
ולא אוכלים מה שהגדולים מגישים להם.
אני מבינה.
חוץ משלושה שבועות איומים בהם כעסתי
על בכורתי בגלל אוכל –
אני מתעצבנת רק אם לא אוכלים מנה שהוזמנה במיוחד.
המאמץ הגדול ביותר שאני עושה
הוא להגדיל את מגוון וכמות הפירות והירקות
מהם ניזונים ילדיי.
בשנים האחרונות
התחזקה בי האמונה,
שאם מחצית הצלחת שאני מגישה להם
תכיל ירקות,
רבע צלחת פירות,
אז זה לא נורא אם הרבע הנותר יהיה מה שהם אוהבים:
פסטה,
אורז לבן,
טורטיה עם לאבנה
או שניצל.
השינוי הגדול שחל באלה (בת 10),
ביחס שלה לפירות וירקות,
הורגש 3 שבועות אחרי שהתחילה לבלוע את הכמוסות של ג’וס פלאס.
בהתחלה היא הסכימה לטעום עוד פירות וירקות
שקודם נמנעה מהם.
בהמשך ויתרה על המילקי והפיצה שכל כך אהבה (מרצונה!)
ולאט לאט הרחיבה את מעגל המזונות שהיא מכניסה כיום לפה שלה.
ינאי (בן ארבע וחצי),
במילא אוכל כמעט כל דבר שאפשר לשפוך עליו זעתר.
