בין לידת בכורתי להריון השני שלי עברו שש שנים.
שש שנים מאושרות ומייסרות כאחד.
שמחתי שהפכנו לזוג עם ילדה, נהניתי להיות אמא, אלה מילאה אותי אושר והתרגשות והביחד שלנו היה יקר לי מפז. הייתי בטוחה שזה מה שנהיה, אבא, אמא וילדה נפלאה ומוכשרת. אלה התחילה לדבר בגיל צעיר, ואחד הנושאים שהכי אהבה לדון בו היה הרחבת המשפחה. היא רצתה אח, או אחות, עם עדיפות לתאומים – בן ובת. היא רצתה אותם במיידי והייתה מוכנה לוותר על הרבה פינוקים ומתנות כדי לזכות בתוספת למשפחה.
אני לא יכולתי אפילו לדמיין אפשרות כזאת.

לקח לי הרבה זמן להבין שמעבר לרעיונות המאוד מגובשים שאני מחזיקה נגד הריון נוסף, אני מפחדת.
פשוט מפחדת.
ההיריון והלידה של אלה היו טראומתיים.
בזמן ההיריון הקאתי כמעט כל יום, רזיתי כל כך שזאת הייתה התקופה הרזה של בגרותי.
אחרי שילדתי אנשים לא הבינו איך זה קרה, כי לא הבינו שהייתי הרה – תמכה בזה גם העובדה שעבדתי עד הרגע האחרון, וערב לפני הלידה עוד כיוונתי פנסים עבור הצגה שהארתי.

הלידה הייתה מסוכנת וטראומתית והיה רגע שלא היה בטוח ששתינו נצא מהחוויה בריאות ושלמות. את אלה הכניסו ישר לאינקובטור בו שהתה ארבעה ימים. אני לא הצלחתי לעכל איך החלום על לידה בכריעה, בלי משככים הסתבך כל כך ונגמר בקיסרי חירום.
הפחד שחוויתי היה כל כך מכלה שהמחשבה על ילד נוסף הייתה לא אפשרית.
אבל אלה המשיכה להתעקש, ולאט לאט הרעיון הרומנטי על משפחה קטנה עם בת יחידה נדמה אנוכי.

אז קבעתי פגישת עיבוד לידה.