השקט שבשייק

לפעמים תוקף אותי מן זמזום כזה,

שלא מרפה.

אז אני צריכה לאכול משהו טעים.

בעצם,

לא צריכה.

חייבת.

המון שנים אני מקנאה באיש שלי

שפשוט אוכל.

מה שיש.

אוכל כי עכשיו הוא רעב

ועניין הטעם הוא שולי.

או

פחות חשוב.

אצלי,

כשבא החשק,

אני ממש מרגישה אותו:

מאכל.

מעכל.

אותי – מבפנים.

אז מה אם הכנתי תבשיל של קישואים

ועגבניות טריות עם המון שום.

בגלל שנגמרו הזיתים השחורים שממש רציתי להוסיף,

זה כבר לא היה זה.

בזמנים אחרים,

של לפני הג’וס,

זה היה מטריף אותי.

הייתי מרגישה את הזמזום הזה בכולי,

עד שהייתי מרגיעה אותו עם משהו טעים.

בורקס.

דים סאם.

טוסט.

פרוסה עם מיונז ועגבנייה.

טעים.

היום הכנתי לי עוד כוס של קומפליט.

ושקטתי.